תגוב”ה- תדעו, גיוס תמיכה, בררו, התמודדו
תדעו שזאת לא אשמתם – לפעמים ילדים מתביישים שהם מוחרמים בכיתה ומרגישים אשמים. הדבר שהכי חשוב שתדע/י שזו לא אשמת הילד/ה! על פי רוב, חרם חברתי נעשה לילד או לילדה נהדרים וחזקים בלי שום סיבה אמיתית אלא מתוך קנאה, מאבקי כוח וכבוד שיש בין הילדים.
- גייסו תמיכה של חברים מהכיתה או מבחוץ – אחד הקשיים המרכזיים בחרם הוא תחושת ה”לבד” שהוא גורם. לכן, המפתח הראשון להתמודדות, הוא לעודד את הילד לדבר עם ילדים אחרים בכיתה, בבית הספר, בשכונה, במשפחה או במקום אחר שאף אחד לא יפריע.
קבוצה של חברים וקרובים שאכפת להם ממנו/ה, היא אחד הכוחות החזקים ביותר שיש להם. הם יכולים לשפר את מצב רוחם, להזכיר להם את הדברים הטובים שיש בהם . אם הילד יצליח למצוא מס’ תלמידים שיחשבו שהחרם שעשו עליו הוא לא בסדר, כבר תצליחו לעצור את החלק הכי קשה של החרם .לעודד אותו לשתף מבוגר משמעותי שיכול לתמוך בהם – יכול להיות מורה, יועץ, הורה או אח. הם יוכלו לעודד אותם בתקופה קשה זו ולהזכיר להם איזה תכונות נפלאות קיימות בהם. בתקופות קשות כאלה ילדים נוטים לשכוח כמה דברים נפלאים יש בהם.
- בררו את הסיבה לחרם– בדרך כלל מאחורי החרם עומד/ת תלמיד/ה אחד/ת או שניים שמפעילים את מרבית הלחץ החברתי. חשוב לנסות להבין מה הסיבה האמיתית של מארגן/ת החרם מדוע חשוב להם להחרים מישהו מהכיתה/שכבה ומה הם מרוויחים מזה. רוב הילדים אינם יודעים מדוע עושים עליהם חרם אבל בגלל תחושת הבושה הם חוששים לנסות ולברר ומרגישים אשמים. לדוגמא מנהיג החרם יפיץ על ילד שהוא שקרן אבל בעצם מדובר בקנאה. גם אם בחלק מהמקרים יש כעס כלפיהם, בכל מקרה חרם הוא עונש אכזרי מדי. במידה ואכן יש כעס שכזה, ניתן לנסות לעודד את הילד לפתור אותו בשיחה בעזרת חבר או מבוגר שמוכנים לגשר בין הצדדים.
- התמודדו באומץ ותחשפו בפני משתפי הפעולה את המטרות של יוזם החרם– חברים אחרים בכיתה צריכים להבין שהחרם היום מופנה כלפי הילד/ה האלו אבל, אם הוא מצליח, עשוי כל אחד מהם לחוות על עצמו חרם דומה בעתיד.
- זכרו כל הזמן, שהחרם הוא מצב זמני. ילדים רבים מתארים שיש להם תחושה מפחידה כאילו החרם אף פעם לא יסתיים. אבל תמיד הוא נגמר ואתם צריכים להזכיר להם את זה, בעיקר בזמנים קשים יותר.
לסיכום
- חרם הוא לא באשמת המוחרם/ת והוא לא יימשך לעד.
- על הילד לגייס כוחות לטובתו מקרב תלמידים אחרים.
- לא להתבייש לפנות לקבל עזרה או ייעוץ ממבוגר שהם סומכים עליו.
- עליהם להפגין אומץ ונחישות לבירור סיבת החרם ומי הגורם העומד מאחוריו.
- עידוד לדבר עם ילדים אחרים על מנת למנוע חרם דומה בעתיד על ילדים אחרים
סיוע להורה
ילדים אינם משתפים בהכרח את המבוגרים במה שעובר עליהם. עליכם, כהורים מוטלת האחריות להתבונן ולחוש את התנהלותו היומיומית של הילד. האם הוא/יא הולכים בשמחה לבית הספר? האם חל שינוי כלשהי ברמת התקשורת עם חברים? האם הוא יוצא לשחק ולבקר חברים והאם באים אליו? מה עם ציוניו? ומה מצב רוחו?במידה והנכם חשים כי משהו השתנה, עודדו אותו לשתף אתכם ותנו לו להרגיש כי בכך הוא ישיג רווחה והקלה.אם ילדיכם עובר חרם בכיתה, להלן מספר עצות של עשה ואל תעשה שבעזרתן תוכלו להגיש לו את הסיוע והתמיכה הראויים ביותר.עצות עשה:
- בלו זמן איכות עם הילד/ה והפגינו כלפיו/ה אכפתיות– ההתעניינות שלכם והאכפתיות שאתם מגלים הם כוח משמעותי ומקור תמיכה. אדם מרגיש הרבה פחות מבודד אם מישהו מגלה עניין בבעיה שלו ומנסה לעזור לו. חשוב כי השיחה לא תתרכז במציאת פתרונות אינסטנט.
- נסו לברר בשיחה איך התחיל כל העניין– מטרת השיחה היא לבדוק עם הילד מי הם הילדים שמובילים את החרם. בדרך כלל יש כמה מובילים, והיתר – או מובלים או שותקים. קל יותר להתמודד עם קבוצה מוגדרת של פוגעים מרכזיים מאשר עם הכיתה כולה . מטרה נוספת של שיחה כזאת היא לברר אם יש עוד ילדים בכיתה שמרגישים מאוימים או שסובלים מאיומי חרם. ברגע שהילד לא יהיה מבודד אלא בברית עם ילדים נוספים – הם יוכלו לסייע אחד לשני. בברית יכולים לקחת חלק גם ילדים מהכיתה, מהשכבה וממקומות אחרים . חשוב כי השיחה לא תעסוק במה הוא עשה לא בסדר (ראו: בטיפים של “אל תעשה” – אשמה).
- בדקו עם הילד מיהן הדמויות הבוגרות והמשמעותיות עבורו בבית הספר– חשוב לערב מבוגר בעל כלים ויכולת לסייע, אבל גם מבוגר שמכיר אישית את הילד ושאכפת לו, והעיקר – מבוגר שהילד סומך עליו ויכול לתת בו אמון.
- שיתוף התלמידים במקרים אישיים דומים של המורים או ההורים– אפשר ליזום כמה פגישות עם הורים או מורים אשר יוכלו לספר לכיתה מקרה אישי של פגיעה מסוגים של אלימות: חרם, מכות, הקנטות וכדומה. אולי בין ההורים של הילדים הפוגעים עצמם יש שסבלו בעבר באופן דומה והם יכולים לשתף את הכיתה. הורי הילדים המחרימים הם עמיתים פוטנציאלים.
- שיחה בכיתה על הסבל שקיים בה– אפשר לבקש מהיועצת ו/או מחנכת הכיתה לקיים מעגל דיון בנושא. במסגרת הדיון הכיתתי תועלה הבעיה בפני כל הילדים בכיתה ותוצג כמצב בלתי נסבל שחייב להשתנות. הכיתה עצמה תידרש לתת את המענה, כלומר להציע פתרון מעשי למצב. הכיתה תבנה לעצמה תכנית שתתחייב לעמוד בה, ובמידה שלא תעמוד בה – יוחלט מראש, כבר במסגרת אותו מעגל, איזה צעד בית הספר ינקוט.
- יצירת שיתוף פעולה עם המורה הוא קריטי– לעיתים הורים מתקשים להכיל את העובדה כי
ילדם מוחרם. זעמם מופנה פעמים רבות כלפי הצוות החינוכי ש”אינו עושה די”. חשוב דווקא
ברגעים קשים אלו ליצור שיתוף פעולה עם הצוות החינוכי. כעסים והאשמות הדדיים מחלישים
את שני הצדדים. רק שיתוף פעולה אמיתי יכול לסייע לילד הזקוק לכם כעת כל כך.
עצות אל תעשה:
- אל תחליטו עבור הילד כיצד להגיב– לנפגע צריך להיות תפקיד מרכזי בהחלטה לגבי אופן
התגובה לחרם החברתי. בכיתה נגזל ממנו כוחו והוא איבד שליטה על מה שקורה אתו. כדי
להחזיר לו את תחושת היכולת והשליטה חשוב שהוא יהיה מעורב בכל תהליך שתחליטו לנקוט
בו. אל תקבלו החלטות עבורו. שתפו אותו בכל הדיונים ושיקולי הדעת, וכבדו את בחירותיו ואת
החלטתו גם אם לדעתכם דרך אחרת הייתה טובה יותר. הוא צריך להרגיש שלם עם הפתרון
ולחוש את התמיכה שלכם ואת האמון שאתם נותנים בו.
- אל תשפטו את מי שמנסה לשמור על קשר עם הילד המוחרם “בסוד”-הלחץ המופעל על
הילדים הוא רב. חלקם ממש פוחדים לומר בוקר טוב לילד או לילדה המוחרמים. פשרה יכולה
להיות פגישה אחר הצהריים שתישמר בסוד. כהורים נכון יותר שלא נשפוט את הילדים הללו
בפני ילדינו המוחרם. חשוב לזכור כל קשר חברתי המחזק את הילד לאורך התקופה הוא
מבורך אם מגיעים ילדים לביתכם אל תזמו שיחה בנושא אולם, ממפגשים כאלה עשוי החרם
להסתיים.
- אל תגיבו בתוקפנות כלפי מארגני החרם, הוריו או המורה– עד להתערבות המורים אין
לגיטימציה אמיתית לחרם והכוח המניע הוא היריבות עם המנהיג/ה יוזם/ת החרם. התערבות
כוח חיצוני (מורים/הורים), עשויה לתת למארגני החרם סיבה לגיטימית להסלים את המאבק –
היות והילד/ה שעירבו את המבוגרים הופכים בעיני הילדים למלשינים ומשתפי פעולה עם
המערכת. כל התערבות של המבוגרים צריכה להיעשות בצורה חכמה ולא מטיפה.
- אל תעודדו את הילד לתגובה אלימה– תגובה אלימה מצדו (שמועות, חרם נגדי או אלימות
פיסית) רק תחריף את הבעיה ואת רמת האלימות , במיוחד כשמדובר בקבוצה שלמה, עלול
להיווצר מצב שאיש לא יבוא לעזרתו. אלימות אמנם עשויה להרתיע בטווח הקצר, אולם היא
עשויה לגרור אלימות קשה יותר ולהרחבת מעגל הפוגעים והנפגעים .
לסיכום :
- כן, לבלות עם הילד/ה זמן איכות, להתעניין ולגלות אכפתיות.
- כן, לנסות לברר כיצד התחיל הכל.
- כן, לסייע לילד/ה לאתר חברים, ודמויות משמעותיות לתמיכה.
- כן, למרות הכאב, ליצור שיח מול המערכת או בין המערכת לתלמידים או בין התלמידים לבינם לליבון הסוגיה ולפתרונה לטווח ארוך.
- לא להחליט עבור הילד מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד.
- לא לשפוט ילדים אחרים, המשתתפים ברמה כזו או אחרת בחרם.
- לא לעודד תגובה תוקפנית ואלימה כלפי הפוגעים