כמעט כל הילדים משקרים, מרמים וגונבים. לפני שאתם מזדעזעים, דעו שזה נורמלי והגבול בין ההתנהגות הזו לבין עבריינות של ממש, הוא אומנם קטן, אך קיים בכל זאת, כך שהגישה שלכם היא זו שתכריע את הכף. חשוב מאוד שתלמדו כיצד להיות סלחניים כלפי הפושע אבל נחרצים וקשוחים כלפי הפשע עצמו
שקרים
שקרים זו "עבירת קטינים" נפוצה. ילד יתחיל לספר דברים שאינם נכונים זמן רב לפני שיבין שזה רע. למשל, קרוב לוודאי שתינוק שמרוח בשוקולד יניד בראשו לשלילה אם יישאל האם אכל עוגיה. כאשר הילד מתחיל להבין שהוא מכופף את האמת (בסביבות גיל 2.5-4), זה סימן להתפתחות קוגנטיבית, שכן על מנת לשקר בכוונה, עליו להיות מסוגל לתפוס את המציאות. עד כמה שזה נשמע מוזר, בשביל לשקר (אפילו בצורה אינטואטיבית), ילד צריך להיות בעל תושיה ויכולת שכנוע גבוהה כדי לגרם למישהו להאמין כי הבדיוני הוא אמיתי."כאשר ילדי גן משקרים, הם בודקים גבולות". הם מבינים פתאום שיש להם מחשבות, ידע, אמונות והם רוצים לבחון את הגבולות שלהם.
ילדים בני 4 משקרים פעם אחת בכל שעתיים ובני 6 משקרים בקצב של פעם אחת בכל 90 דקות. שקר טיפוסי מתרחש בין 6-10 פעמים ביום והתדירות הזו יורדת ככל שהילדים גדלים ומתחילים להבין את ההשלכות של השקרים שלהם.
מה הורה יכול לעשות?
מסתבר שהמחשבה הרווחת של לשמש מודל להתנהגות טובה, הוא לא כל כך פשוט. "ילדים סופגים הכול", כולל העובדה כי אבא שיקר לשכנים שהוא לא קטף את האשכולית מהעץ שלהם. לפעמים השקר הוא חלק מחיי התרבות. כמו למשל, להגיד תודה על מתנה שקיבלת למרות שהיא לא מוצאת חן בעיניך או להחמיא לתספורת של מישהו למרות שהיא לא יפה בעינייך. יש גבול עדין בין נימוס לבין שקר, יש טווח של גוונים לבנים ואפורים לכל אי אמירת אמת, אך בשורה התחתונה, תהא הסיבה שתהא - ההורה שיקר.אני מייעצת לדבר עם הילדים כבר מגיל צעיר ולהסביר להם את החשיבות של אמירת אמת.
במקום להעניש או לכעוס, למדו אותם על ההשלכות של שקרים ועל החשיבות של אמון. שימו את הכדור בידיים שלהם, כלומר שאלו אותם - איך היו מרגישים אם היו אומרים להם שהולכים לים אבל לוקחים אותם למכולת?
רמאות
בשביל ילד שרק למד ללכת ולדבר לפני מספר שנים - מונחים כמו ויתור, סבלנות, צדק, רמאות נשמעים מסובכים מאוד והם לא באים בצורה אינסטינקטבית. בשביל ילדים שרק למדו את המשחק, הניצחון הוא הכול ולא חשוב להם איך יגיעו אליו. רמאות מתחילה ברצינות בגיל 5-6. כמו שקר, זה סימן של התפתחות קוגנטיבית - הילד מפתח תפיסת מציאות, מודע לכללים שמסביבו ובודק את הגבולות ואיפה הוא יכול לכופף אותם. כאשר הילד שלכם מגלגל את הקוביות ומרמה בספירת הצעדים רק כדי לנצח, אל תעברו על זה בשתיקה עד כמה שאתם יודעים שהניצחון ישמח אותו וקרוב לוודאי יגאל אתכם מהמשחק הארוך והמתיש, הרי שזו לא השיטה. אם ויתרתם לו פעם אחת הוא ידרוש כי תמשיכו לוותר לו תמיד - ובצדק! הוא נתן לכם הזדמנות לחשוף אותו ואתם העלמתם עין. אמרו לו שאתם מבינים שהוא מאוד רוצה לנצח, אבל שזה יהיה משעמם אם הוא תמיד ינצח. הקפידו לשחק עם הילד הרבה את אותו המשחק כדי להגביר את אחוזי הניצחון שלו בזכות ולא בחסד.
יש לקוות כי עד גיל 8, המצפון המוסרי שלו יעזור לו להבין כי רמאות משחיתה את הריגוש של הניצחון והיא קשורה לחוסר הוגנות וחוסר הגינות.
למרבה הצער, יש הרבה מאוד מקומות בהם הילד יכול לרמות, כמו למשל בבית הספר, רמאות נובעת בעיקר מתוך לחץ חברתי ואישי, מתוך פחד לאכזב ומתוך רצון לזכות בתגמול. הקושי לזהות רמאות נובע בעיקר מהעובדה כי ברוב הפעמים הוא מלווה בשקר.
מה הורה יכול לעשות? כאמור, ההורה צריך לעודד כנות בכך שהוא יגלה כנות בעצמו. לא להעליל תירוצים או לנקוט בשיטה של פסיכולוגיה הפוכה, אלא לדבר עם הילד בגובה העיניים. להסביר לו את ההבדל בין שקר לאמת.
גניבה
בשביל תינוק, החיים פשוטים. הוא רואה משהו מבריק, מוזר או טעים והוא תופס אותו. כשהוא מתבגר, עולם המשחקים הפרטי שלו גדל ואיתו גם הגירויים שמסביב; פתאום הוא נמצא איתכם בסופרמקט ובאופן טבעי הוא רוצה משהו אז הוא לוקח אותו. הרעיון שיש דברים שלא שייכים לו, אינו ברור לו והרצון שלו לתפוס כל דבר אינו דועך. זו אינה חמדנות וזו אינה גניבה במושגים הברורים לנו - זו התנהגות תמימה מאוד.
ילדים בין הגילאים 4-7 נוטים לקחת דברים ממגירות, מדלפקים. הם לא מבינים שהם עושים משהו לא בסדר וברוב הפעמים, הם גם לא עושים זאת בסתר. כמו במצב של שקר, עליכם להפנות אליהם שאלה עניינית, לא כועסת - איך הייתם מרגישים אם מישהו היה בא ולוקח אליו את הצעצועים שלכם? מה שחשוב זה להתמקד בהתנהגות שהיא פסולה ולא בילד. אל תקראו לו גנב! תגידו - לקחת משהו שלא שייך לך ועלינו להחזיר אותו חזרה. חשוב מאוד שתלמדו אותו באותה הנקודה את החשיבות של התנצלות.
עם ילדים בוגרים יותר, אל תזלזלו בכוחן של תחושת אשמה. לצרוח עליהם זה לא יעיל, עדיף לעורר בהם תחושת מצפון שבאה ממקום של אכזבה במקרים בהם נער שגנב נשאל אם
יגנוב שוב, התשובות הנפוצות הן שלא כיוון שהם פוחדים מלאבד את אמון ההורים שלהם או לא מסוגלים לעמוד במבטם המאוכזב.
מתי להיות מודאגים?
באיזה שלב השקר, הרמאות או הגניבה צריכים להפריע? אין חוקיות מוחלטת, אלא שילוב של תדירות עם חומרת העבירה. עם זאת, יש לקחת בחשבון מספר גורמים חשובים:
זכרו, ילדים אינם תופסים את חומרת הפשע שלהם בעיניים בוגרות,מבחינתם זה משחק של בדיקת גבולות. על כן הציבו להם את הגבול שהם זקוקים לו!